איברהים, אבי והצבא הישראלי (פוסט אורח)

מאת: אודי אליפנץ

מוקדש לזכרו של ראמזי דהיני

(אודי אליפנץ, בן 43 מרמת גן, שלח לי את הטקסט הזה בעקבות הפוסט האחרון שלי על עזה. אני מודה לו על הרשות להעלות אותו בבלוג)

* * *

את איברהים אני מכיר מגיל 10 בערך. הוא התחיל לעבוד בשנות ה-80' במשק שלנו במושב בצרון. עד סוף שנות ה-80', עבודה של פועלים פלסטינים בחקלאות ישראלית בתחומי הקו הירוק היתה שכיחה מאוד.

זיכרון ילדות: החופש הגדול, תחילת שנות ה-80'. הייתי אז בן 12, התלוויתי לאבי לביקור באחת החלקות של חקלאי אחר מהמושב שלנו, שגידל עגבניות לתעשייה. העגבניות נקטפו לתוך מכלים על-ידי ילדים וילדות ערבים מרצועת עזה, שחלקם היו בני גילי או קצת יותר. הם "בילו" את חופשת הקיץ תחת השמש הקופחת בעבודת פרך כדי לסייע למשפחותיהם לשרוד.

את תשומת ליבי תפס נער אחד שהיה גדול ממני בכמה שנים. עליז, וקצת קולני, הטייפ-קאסט של הבדרן, מנסה לעשות רושם, קצת שוויצר כזה. בקיצור, ילד. העובדה שהוא הרשה לעצמו לצחוק ולהתבדח עיצבנה את בעל החלקה, גם הוא חבר מושב. הוא ניגש אל הנער בלי היסוס ונתן לו סטירת לחי בעוצמה אדירה, וצעק עליו שיתחיל לעבוד ויפסיק לקשקש. הנער הרכין ראשו בהכנעה, המשיך לעבוד בלי לצייץ, תוך כדי שהוא מנגב את הדם שניגר מפרצופו בחולצה.

ההשפלה הפומבית הנוראית שהוא חווה נצרבה בתודעתי, יותר מן האלימות הפיזית. אני מניח שבתת-מודע שלי כבר אז הרגשתי שותף ואחראי. זאת לא היתה תקרית חריגה אז. היו לא מעט מושבניקים אצלנו שהתייחסו לפועלים הערבים כמו אל עבדים במטעים, בדרום האמריקאי לפני 200 שנה.

אבא שלי היה שונה. הוא תמיד התייחס אל הפועלים שעבדו אצלנו כשווים. במשק היינו עובדים יחד כתף אל כתף עם הפועלים הערבים – אם זה בעישוב, דילול, קטיף או כל עבודה אחרת. לא התנהלנו כ"ראיסים", כמו לא מעט מושבניקים אחרים. אני מניח שזה היה אחד מהגורמים המשמעותיים שעיצבו בי מגיל צעיר את ההבנה שאין באמת הבדל בין דם לדם. כשאתה עובד עם מישהו כתף אל כתף בחום הלוהט של הקיץ, ומתבוסס איתו בבוץ בימי גשם קרים, אתה נקשר אליו, מעריך אותו,  ורואה בו שותף, לא מישהו נחות ממך.

כשאיברהים התחיל לעבוד על בסיס קבוע במשק שלנו, הוא היה בשנות ה-20 המוקדמות של חייו.  הוא התגורר בדרום רצועת עזה, מזרחית לרפיח, כקילומטר וחצי בקו אווירי ממחסום סופה. הוא היה נשאר לישון במשק וחוזר לביתו פעם בשבוע או שבועיים. בעונת הקטיף הוא וחבריו היו ישנים במטע התפוחים שעל הגבעה ומסייעים בשמירה מפני גנבים.

לאט לאט התחברנו ונקשרנו. לאחר שנים של עבודה משותפת, לא מעט חגים וסופי שבוע, הוא הפך להיות כמעט בן משפחה.

כשהתגייסתי לצבא ב-1989, האינתיפאדה הראשונה היתה בשיאה. ביליתי לא מעט זמן בעזה ובשטחים, ואיברהים וחבריו הפועלים עזרו לי לשפר את כישורי הערבית שלי, בדגש על אוצר מילים שימושי לפעילות המבצעית שנדרשתי אליה (לא היה לי יותר מדי טאקט). זאת היתה פעילות של דיכוי, טירטור ושימור הכיבוש פר אקסלנס. אז גם נולד בנו הבכור, ראמזי. כשזה עוד התאפשר הוא היה מביא את ראמזי אלינו מדי פעם. ילד חמוד, חכם ועירני. בבת עינו של איברהים.

איברהים המשיך לעבוד במשק שלנו עד סוף שנות ה-90'. ככל שחלפו השנים, כניסתם של פועלים פלסטינים הוגבלה יותר ויותר, ואת מקומם התחילו לתפוס תאילנדים. העסקת פועלים מהשטחים הפכה להיות מסובכת מכיוון שנאסר עליהם ללון בתחומי הקו הירוק. כדי להגיע לעבודה הם היו צריכים לצאת מביתם ב-3 וחצי לפנות בוקר, לתפוס מקום בתור במחסום ארז, ולחזור הביתה במקרה הטוב ב-8 בערב. בנוסף לכל זה, הסגרים התכופים גזרו עליהם תקופות ארוכות של חוסר תעסוקה.

לאורך כל אותה תקופה אבי המשיך להיות בקשר טלפוני עם איברהים ועם פועלים נוספים שעבדו אצלנו. כשאמי נפטרה, בסוף שנת 2000, אבי קיבל טלפונים מן המכרים שלו בעזה. חלקם ממש בכו וכאבו על כך שהם לא יכולים להגיע ולנחם, הם הכירו את אמי באופן אישי, העריכו ואהבו אותה מאוד. המחוות האלה מאד ריגשו אותו.

קצת אחרי שפרצה האינתיפאדה השניה, לא חודש יותר היתר הכניסה של איברהים. הסיבה הרשמית: לבן משפחה מדרגת קרבה ראשונה היתה בעבר "נגיעה לחומרי נפץ".  מה באמת הסתתר מאחורי המשפט הבטחוני המרשים הזה? לאיברהים היה אח שבגיל 7, שנים ספורות אחרי מלחמת ששת הימים, שיחק בנפל של מוקש ואיבד את חייו. הרישום הזה נשאר במערכת הביטחון יותר מ-30 שנה, ובאטימותה היא קיטלגה את איברהים כגורם סיכון מכיוון שלאחיו היתה "נגיעה לחומרי נפץ".

למרות הקשיים הכלכליים שאבי התמודד עמם לאורך כל השנים, הוא היה משתדל לעזור מעת לעת לאיברהים, בתקופות שהוא ובני ביתו הגיעו לחרפת רעב אמיתית, עקב המצב הבלתי אפשרי אליו נקלעו משנת 2000 ואילך.

אבל המכה האכזרית ביותר ניחתה על איברהים בשנת 2008.

ב-2 לדצמבר בשעה 14:00 החריד פיצוץ עז את ביתו. איברהים לא היה בבית באותה שעה. אשתו פתחה את דלת הכניסה ולזוועתה ראתה את גופתו המפויחת של ראמזי, הבן הבכור, מוטלת במרחק חמישה מטרים בלבד מדלת הכניסה, בחצר הבית. הוא נהרג מפגיעה ישירה של טיל, ששוגר ככל הנראה ממל"ט. מדוע שוגר לעברו הטיל?  זו מן הסתם שאלה שלא תיענה לעולם.

איברהים סיפר שהטיל שוגר בטעות כי באותו הערב דווח אצלנו על ירי שגוי לעבר לא מעורבים בעקבות ירי של קאסם. ראמזי קוטלג בטרמינולוגיה המכובסת "לא מעורב". אני מצאתי התייחסות לקונית בלבד לאירוע ההוא בתקשורת.

עזה, 13.7.2014. צילום: Safa

ראמזי היה בן 19 במותו. קשה לומר שאיברהים הצליח להתאושש מהאסון הזה מאז. אבל למרות הכאב והאובדן, הוא לא הפך לשונא. הוא עדיין מייחל לכך שכולנו נזכה לחיים אנושיים והוגנים.

בימים האחרונים, על רקע מבצע "צוק איתן", התקשר אליו אבי לשאול לשלומו. כמו תמיד, איברהים הקדים והתעניין בשלומו של אבי ומה עובר עליו ואיך הוא מתמודד עם הטילים ועם כל הבלגן. אבי חש שמשהו מעיק עליו, אבל רק כששאל אותו בצורה מפורשת, איברהים סיפר.

לפני ארבעה ימים, השכן של איברהים שהה מחוץ לביתו והשקה עצי פרי שגידל בחלקתו הקטנה. הם מתגוררים, כאמור, מזרחית לרפיח, בשטחים פתוחים יחסית, ומתפרנסים  בדוחק רב מחקלאות דלה.

ללא כל התראה או סיבה נראית לעין, לפתע פגע בו ישירות טיל, שנורה שוב ממל"ט. פלג גופו העליון נכווה קשות ושתי רגליו נקטעו. איברהים סיפר שהם לא מעיזים לצאת החוצה כמעט בכלל. הם חשים כחיות ניצודות, ומרגישים שכל מי שנמצא בחוץ מסתכן בפגיעה שרירותית  ובלתי צפוייה.

שאלתי את אבא שלי איך הוא יודע שזה טיל בכלל וממל"ט בפרט. הם יודעים, הוא ענה, כשחיים כל כך הרבה שנים באזור המוכה הזה הופכים להיות מומחים.

איברהים סיפר לאבי, שככל שהוא יודע, לא היתה בזמן הסמוך לפגיעה שום פעילות של שיגור פצמר"ים או רקטות באזור. לי באופן אישי קשה להאמין שמישהו בשרירות ליבו ישב בקרון ממוזג ומנוכר והחליט סתם כך לשגר את הטיל, כאילו זה משחק וידאו מנותק מהמציאות.

אבל שוב שוגר טיל ופצע באכזריות נוראית אדם חף מפשע. הבנאליות של החורבן.

כשקראתי את הפוסט האחרון של עידן, התחברו לי חלקי הפאזל של מה שכנראה הרג את ראמזי ופצע אנושות את שכנו של איברהים. התמונה של גופת הנער השרוף – תמונה כזאת אמו של ראמזי ראתה, מן הסתם, כשפתחה את דלת ביתה. אני לא מסוגל להתחיל לדמיין מה עובר על הורה שזוועה כזאת מתרחשת בפתח ביתו.

אבי אומר שהיא איבדה את שפיות דעתה.