מה זה כוח?

רְאָיוֹת ומחשבות מעולמם של החלשים

כַּמַּיִם נִשְׁפַּכְתִּי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתָי, הָיָה לִבִּי כַּדּוֹנָג, נָמֵס בְּתוֹךְ מֵעָי.   
יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, וְלַעֲפַר מָוֶת תִּשְׁפְּתֵנִי.        (תהלים כ"ב, ט"ו-ט"ז)

אֲנַחְנוּ חֲזָקִים וַאֲנַחְנוּ נְנַצֵּחַ.                                                     (אדוה דדון)

מראית עין של כוח

מאז ה-7 באוקטובר אנחנו מצויים בפסטיבל בלתי פוסק של כוח, ולו שתי זרועות, חיצונית ופנימית.

זרוע הכוח החיצונית היא מלחמת "חרבות ברזל", שישראל יצאה אליה מסיבה מוצדקת, אבל מהר מאד התגלגלה למבצע עונשין מחריד בהיקפו נגד כל אוכלוסיית עזה, שמעטים בעולם עוד מסוגלים להגן עליו בתום לב. כמה כוח ישראל הפעילה ברצועה? נכון לתחילת ינואר 2024,  בסך הכל הוטלו על עזה קרוב ל-50 אלף פצצות, מתוכן יותר מ-500 פצצות של טון, בעלות נזק הקפי עצום, שצבאות אחרים נמנעים מלעשות בהן שימוש. בין 45%-40% מן הפצצות שהוטלו, על פי הערכת המודיעין האמריקאית, אינן פצצות מונחות, כלומר אינן מדוייקות; צבא ארה"ב הוציא אותן משימוש בעשור האחרון. לפחות במקרה אחד צה"ל הודה שחימוש לא מדוייק גרם להרג המוני במחנה הפליטים אל-מע'אזי.

ההרס האורבני שחוללה ישראל בעזה עולה על מה שסוריה ורוסיה חוללו בחאלב ב-2016, על מה שרוסיה חוללה במריופול, ופרופרוציונלית גם על מה שהפצצות בעלות הברית חוללו בגרמניה במלחמת העולם השניה. כ-70% מהבתים וכמחצית מכלל הבניינים נהרסו או נפגעו ברצועת עזה. ישראל של נתניהו, לצד סוריה של אסד, רושמת לה זכויות יוצרים על פשע נגד האנושות חדש שהולך ומתגבש במשפט הבינלאומי: דומיסייד. זהו הרס טוטאלי של סביבת מגורים – בתים, חנויות, שווקים, משרדי ממשלה, מוזיאונים – שמותיר אחריו שממה שאינה ראויה למגורי אדם.

זרוע הכוח השניה, הפנימית, מופנית כלפי אזרחי ישראל. זהו שטף תעמולה אדיר ובלתי פוסק, מן הדרגים הפוליטיים הגבוהים ביותר, דרך דובר צה"ל, עבור בערוצי התקשורת, שלטי חוצות, משפיעני רשת ועוד. בקצרה: מכונת ההסברה. מכונת ההסברה עמלה על שתי מטרות עיקריות. האחת, לבודד את הישראלים מתמונת מצב אמיתית באשר למתרחש בעזה. שתיים, למסגר באופן מיידי כל דיווח על פגיעה בחפים מפשע בעזה כאירוע שבאחריות של החמאס ושלו בלבד (מנטרת "המגן האנושי"). עיתונאים ישראלים כבר לא מתביישים לומר שתפקידם בעת מלחמה הוא להרים את המורל ולאו דווקא לדווח את כל האמת. ואומנם, על פי רוב מכונת ההסברה עובדת באופן חלק ובתיאום מלא של כל חלקיה. אבל מפעם לפעם היא מועדת, ונחשפים קרביה המכוערים.

כמו למשל, כשנחשף שהמפקדה הראשית של החמאס, למרות הקמפיין האגרסיבי של דובר צה"ל, לא נמצאה מתחת לבי"ח שיפא; כשנחשף ש"מחלקת ההשפעה" באגף המבצעים בצה"ל (כן, יש מחלקה כזאת) הפעילה תחת מעטה אנונימית ערוץ הסתה רעיל בטלגרם בשם "72 בתולות ללא צנזורה", שהעלה עשרות סרטוני הרג והרס מן הרצועה ("דף מסרים של 'הצל", כהגדרת מקור בכיר בצה"ל); או כשנחשף שסהר ברוך ז"ל מבארי אכן נהרג במהלך הניסיון לחלצו, כפי שטען החמאס, ולא נרצח בשבי, בניגוד לפייק שהפיץ צה"ל, שעוד הוסיף חטא על פשע וכינה את הסרטון שבו צולם ברוך כ"טרור פסיכולוגי". בדיעבד התברר שהחמאס פירסם אמת וצה"ל היה זה שהפעיל טרור פסיכולוגי על אזרחי ישראל. צה"ל גם טייח את נסיבות מותם של החיילים ניק בייזר, רון שרמן ואליה טולדנו במנהרת החמאס, שמתו משאיפת גזים רעילים כתוצאה מהפצצה שכוונה אל מפקד החטיבה הצפונית של חמאס (עוד נחזור בהמשך לפירוש האמיתי של "טרור פסיכולוגי" בעגה התקשורתית). היו עוד מקרים, אבל דברים כאלה טיבם להישאר חסויים מן הציבור על פי רוב. צה"ל משקר בנוגע לסיבת מותם של חטופים נוספים – שנהרגו מאש ישראלית ולא בידי שוביהם מהחמאס – אבל התקשורת נזהרת מלחשוף זאת.

את שני מופעי הכוח האלה – הפצצת עזה בטונות של חומר נפץ והפצצת אזרחי ישראל בטונות של תעמולה – אפשר גם לפרש, באופן פרדוקסלי, כסממנים של היעדר כוח. לישראל אין מענה אמיתי לבעיית עזה; למערכת הפוליטית שלה ודאי אין כוחות פנימיים לייצר סדר יום מדיני שיקדם פיתרון לבעיה הזאת. הפעלת הכוח הצבאי המופרז מפצה על אין אונים פוליטי מוחלט. ומנגד, ההסברה האגרסיבית כלפי אזרחי ישראל רק חושפת עד כמה התפאורה שבנו לנו הקברניטים רעועה, מוטלאת בתפרים גסים. אלמלא נשקפה סכנה אמיתית שהציבור ימחה נגד מלחמת האין-טעם הזאת, ויסרב לשלם את מחיר הדמים הנוראי שלה שאין רואים את סופו, לא היה צורך לשטוף את מוחו מדי יום בסיסמאות ריקות. תעמולה אגרסיבית כזאת מופעלת רק כאשר נפער פער עמוק כל כך בין המציאות לבין האופן שבו היא מתוּוכת, חייבת להיות מתוּוכת, לציבור. והפער רק הולך ומעמיק.  

"כוח" הוא מושג מתעתע; תכופות הוא מואצל לתכונה מסויימת רק משום שהיא רצויה בעינינו, ואילו ניגודה מוצג כ"חולשה". הפוסט הזה עוסק בכוח כפי שהוא מובן בהקשר של מלחמה והדרישות שהיא מעלה בפנינו. ייאמר מראש ש"אנחנו" כאן זה הציבור הישראלי; אין לי יכולת או זכות לדבר בשם תושבי עזה, וודאי שאין לי יכולת לדמיין את תעצומות הכוח שנדרשות מהם כדי לשרוד את החורף הזה, עדיין אבלים על 10,000 ילדים מתים, יממות שלמות ללא מזון בכלל.

מאחורי מראית העין של הכוח, שתוארה עד כה, מסתתרת חולשה אמיתית. אני אתרכז בשלוש זירות של חולשה: הבנת מודיעין, תמיכה בעורף, והזירה הבינלאומית. אבל הדיון לא יכול לעצור ברמה המופשטת הזאת, ולכן אתעקש גם לדבר על חולשה פרטית של כל אחד ואחד מאיתנו, הן בימי שגרה והן בימי מלחמה (ככל שאלה נבדלים בישראל); על החולשה ובעיקר על הצורך להכיר בה ולא להתכחש אליה. משם אמשיך אל כמה תובנות של סימון וייל, הוגה שבעיית הכוח (ומציאות החולשה) העסיקה אותה במיוחד. בסוף המהלך המעט נפתל הזה נוכל לחזור לתפיסת הביטחון הישראלית ולראות בבירור מה כל כך פגום ושקרי בה, ומדוע יש לשנות אותה מן היסוד.

היסוד החדש לא יהיה כוח מדומה, מראית עין של כוח, אלא כוח מסוג אחר לגמרי: הכוח לדעת שאנחנו חלשים.

אנחנו חלשים בהבנת מודיעין

שנה לפני מתקפת החמאס הופץ באמ"ן מסמך בכותרת "איום הפלישה של חמאס ברצועת עזה", שחזה אחד לאחד את פרטי המתקפה, והגיע גם לשולחנם של מפקד 8200 וראש אמ"ן. הם התעלמו. ביולי 2023 דיווחה נגדת ב-8200 במייל, שכותרתו "מוות בקיבוץ, בכל מחיר", על ההכנות הגוברות של חמאס למתקפה. מפקדיה התעלמו. באותו חודש רח"ט מחקר במודיעין מזהיר שהתגברות המשבר הפנימי בישראל בעקבות ההפיכה המשפטית "מחריפה את הפגיעות בהרתעה הישראלית ומגבירה את הסבירות להסלמה". לאורך כל החודשים שקדמו למתקפה, תצפיתניות זיהו פעילות מוגברת של החמאס בקרבת הגדר – תרגול רחפנים, סימון מצלמות של צה"ל לקראת שיבושן, ושימוש נרחב בטנדרים ואופנועים. מפקדיהן התעלמו. הקשב מיכאל גידה ממושב גבעתי, שמאזין לתקשורת לווינית במשך כל שעות היממה, קלט ברשת האלחוטית של החמאס דיבורים מפורשים על הכנות למתקפה לאורך כל השנה שקדמה למתקפה: מטחי טילים, פריצת גדר, פלישה ימית במקביל. הוא העביר לצה"ל את המידע. צה"ל לא רק התעלם, אלא גם החרים ממנו באפריל 2023 את מכשיר ההאזנה לרשת הקשר הראשית של החמאס.

בסוף אוגוסט 2023 התראיין סלאח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס לערוץ לבנוני. הוא הסביר שם שמדיניות ישראל, לרבות תכנית ההכרעה של סמוטריץ' לגירוש הפלסטינים מן הגדה ולהשתלטות על אל-אקצא, לא משאירה להתנגדות זמן רב, והיא תוביל ל"מלחמה רב-מערכתית", שתפתיע את ישראל ותשנה את האזור. עארורי מציין באותו ראיון שישראל נשלטת בידי ממשלה "מנותקת, מבחינת הרכבה ובית גידולה, מהפיקוד המקצועי בצבא ובמנגנוני הביטחון… חלק מההנהגה הפוליטית הנוכחית אפילו לא שירת בצבא, ולכן הם פועלים על בסיס אמונות ודעות המתאפיינות בקיצוניות אידיאולוגית. זו יונקת את כוחה מסיפורי מעשיות ומתעלמת מהחלטות, נקודות מבט והערכות מקצועיות." הוא מבטיח תבוסה היסטורית לישראל, שתשנה את הכל.

עשרה ימים לפני המתקפה, שר המודיעין המצרי העביר התרעה ללשכת נתניהו על "משהו חריג, מבצע אימתני" של החמאס. התשובה שקיבל היתה – "צה"ל וכוחות הביטחון "שקועים" בהתמודדות עם הערים ביהודה ושומרון שמהן מופעל טרור נגד ישראל." ב-48 השעות שקדמו למתקפת החמאס התקבלו התרעות נוספות; בהתייעצויות שכללו את ראש השב"כ והרמטכ"ל הוחלט לא לשנות באופן משמעותי את רמת הכוננות וגם לא להודיע אפילו למארגני מסיבת "נובה" בחניון רעים על קיום ההתרעות.

זה לא מהיום, שאנחנו חלשים בהבנת מודיעין. זה מתמיד, זו קללת הקונספציה. הררי מחקרים ומאמרים נכתבו עליה, על הקונספציה, אבל גם הם, בתורם, שבויים בקונספציה משלהם: הקונספציה הנאיבית כאילו אפשר להתגבר על הקונספציה הביטחונית. והרי המציאות מוכיחה, שוב ושוב, שאי אפשר. ואין כל חשיבות למי שיושב בדרגים הגבוהים. הם מתחלפים – ראשי אמ"ן, רמטכ"לים, שרי ביטחון – והקונספציה נשארת. הזילזול באויב. הזילזול בהערכות המודיעין של הדרגים הנמוכים. הביטחון העצמי המופרז, קידוש "ההרתעה". מערכת הביטחון הישראלית תמיד תהיה שבויה בקונספציה של הרתעת-יתר של עצמה והערכת-חסר של האויב; זה לא משהו שהשתנה ב-50 השנים האחרונות וגם לא משהו שישתנה באופן משמעותי. זה חלק מן הגנום של המקום הזה. אם כך, כדאי אולי לעדכן את הקונספציה הביקורתית שמניחה שמערכת הביטחון מסוגלת ללמוד מטעויות העבר. אולי היא לומדת, אבל לא את הלקחים החשובים. כוח הוא לדעת שאנחנו חלשים בהבנת מודיעין, כוח הוא להשלים עם כך שאף פעם לא נהיה מספיק טובים בכך, אף פעם לא נשתחרר באמת מן הקונספציה. כוח הוא להכיר בחולשתנו.

אנחנו חלשים בתמיכה בעורף

באמצע נובמבר הניח מבקר המדינה דו"ח על שולחן הממשלה ובו שורת ליקויים חמורים בטיפול המדינה ביישובי קו העימות בדרום ובצפון: "המכנה המשותף הנוגע לרובם המוחלט", הוא כתב, "הוא היעדר ההיערכות לשעת חירום וכן פערים ביישום בפועל." פינוי הפצועים בטבח בדרום נעשה ברובו בידי מתנדבים ואזרחים שנקלעו למקום ולא בידי גופי הצלה; לא היה כל תיאום עם מסוקי הפינוי; אלפי המפונים נעזרו בציוד ובגדים שכולם נתרמו בידי אזרחים ולא אורגנו על ידי המדינה; שום תכנית סיוע כלכלית למצבי חירום לא יושמה. המבקר הוסיף כי "תוכניות פינוי האוכלוסייה מקווי העימות, שהוכנו במשך שנים על ידי גורמי המדינה ותורגלו ברשויות המקומיות, התגלו בזמן אמת כלא רלוונטיות כך שבפועל הפינוי נוהל באופן שונה לגמרי מהתוכניות שגובשו ותורגלו". כמו כן, משרדי ממשלה התעכבו ממושכות בהעברת תקציבי סיוע לעיריות, מערכת החינוך קרסה, ו"תוכניות הממשלה למיגון הצפון והדרום לא יושמו ופערי המיגון נותרו בעינם כך שהמלצות דו"ח מבקר המדינה בנושא לא יושמו."

אנשי מילואים דיווחו שעסקיהם קורסים בהיעדר פיצוי ממשלתי; ענף הבנייה בקריסה בגלל מחסור בידיים עובדות; מרכזי החוסן בדרום, שמעניקים תמיכה נפשית לאלפי נפגעי חרדה, התריעו במשך שנים על מצוקה תקציבית חריפה, וחוסר במטפלים, והממשלה התעלמה; מערך מעונות היום לגיל הרך על סף קריסה, ולמעשה, זה מצבה של כל מערכת הרווחה; החקלאים בדרום ובצפון מדווחים על התמוטטות כלכלית בעקבות נטישת העובדים הזרים, שהיכתה גם בענף הסיעוד; דו"ח העוני של "לתת" שהתפרסם באמצע דצמבר מצא שכחמישית מן הציבור נפגעו כלכלית בגלל המלחמה, כמעט מחצית חוששים להידרדר למצוקה כלכלית, ואף עמותה לא קיבלה סיוע ממשלתי מפרוץ המלחמה. מנרה וחניתה הרוסות, הפכו למוצבים צבאיים, כיוון שישראל לא מסוגלת להגן על תושביהן ולספק להם אפילו מזון באופן סדיר תחת אש החיזבאללה. הנתונים מן הצפון מזעזעים: החיים בטווח של 10 ק"מ מגבול הצפון הושבתו בשל ירי נ"ט מדוייק של החיזבאללה, שאין לצה"ל מענה מולו. חמישית מן הבתים במטולה – 120 מתוך 600 – כבר נפגעו.

ישנם כבר כ-135 אלף מפונים מן הצפון והדרום, שמתנדנדים בין בתי מלון לפתרונות דחק מאולתרים. הטיפול בפליטים הפנימיים האלה מציב בעיות לוגיסטיות עצומות שאין להן כל פיתרון אמיתי לאורך זמן.

"ההמלצות לא יושמו", כתב המבקר, והוסיף: "חלק מן הליקויים עלו בדו"חות מבקר המדינה בעבר, לדוגמה בתחומי המיגון, המקלוט ופינוי האוכלוסייה, בטיפול בנפגעי חרדה בשעת חירום, בחינוך ולמידה מרחוק ועוד".

אנחנו חלשים בהפקת לקחים וביישומם, אבל חזקים מאד בדחיקת דו"חות מבקר המדינה לעומק מגירות מאובקות. היש משפט שגור יותר מ"המלצות מבקר המדינה לא יושמו"? האם מישהו חושב ברצינות שאחרי שהמלצות המבקר לא יושמו אחרי אסון <הכנס שם אקראי של אסון צבאי/תכנוני/חברתי מ-50 השנים האחרונות>, הן ייושמו דווקא ורק אחרי "חרבות ברזל"? הכלכלה הישראלית משועבדת לסדר יום ניאו-ליברלי מזה ארבעה עשורים ויותר; בתנועת מלקחיים, המדינה נסוגה ממימון אוניברסלי של שירותים ורשתות תמיכה ציבוריות, ובו זמנית מעבירה טובין לאומיים לידיים פרטיות של בעלי הון. זה התבשיל שבישלנו כאן ואין להתפלא שמה שיצא ממנו ב-7 באוקטובר היה עורף מרוסק, נטול משאבים, מופקר לנפשו ולטוב ליבם של אזרחים סולידריים. זה לא באג, זה פיצ'ר של המערכת.

החולשה של העורף הישראלית היא מבנית, מושרשת עמוק בסדרי עדיפויות מעוותים שהשתלטו על המשק לפני עשרות שנים ומאז מכתיבים את כללי המשחק לכל רוחב הזירה הפוליטית (ושוב, השחקנים מתחלפים, בלי שום השפעה). בכנסת הנוכחית יש לא יותר מ-10 ח"כים עם סדר יום סוציאל-דמוקרטי מוצק. כל השאר חיילים של ההון או שלוחיהם של מגזרים פריוולגים, קרובים לצלחת. כוח זה לדעת שהעורף הישראלי ימשיך להיות חלש ופגיע, מועד לקריסות מחזוריות, נטול נציגות פוליטית בעלת כוח הכרעה, מושא להבטחות כזב של פוליטיקאים שאף פעם לא משלמים מחיר על הפקרת העורף. כוח זה להתנער מן האשליה שחולשת העורף זמנית וניתנת לתיקון יסודי.

אנחנו חלשים בזירה הבינלאומית

זה אומנם לא קרה בן לילה, ולמעשה מדובר בתהליך זוחל, חד-כיווני, שנמשך כבר כמה עשורים, אבל המלחמה הנוכחית בעזה האיצה אותו ואילצה את הישראלים להפנים, סוף סוף, עד כמה מבודדת המדינה שלנו בעולם.

שלושה חודשים ומעלה מאז מתקפת החמאס, כשיחס הנפגעים הוא בערך הרוג ישראלי אחד על כל 15 הרוגים פלסטינים, אהדת העולם נתונה כמעט לחלוטין לתושבי הרצועה שנחרבה כמעט עד היסוד. 100 אלף מפגינים בלונדון באוקטובר צמחו ל-300 אלף מפגינים בנובמבר, ההפגנות שטפו את כל ערי אירופה הגדולות, הן ממשיכות וגוברות, והעוינות לישראל וליהודים גוברת בקמפוסים האמריקאים. מאז המלחמה נרשמה עליה של מאות אחוזים בתקיפות אנטישמיות נגד יהודים באמריקה ובאירופה, כולל בקמפוסים אוניברסיטאיים, ויהודים שוב חוששים לדבר עברית בפומבי.

אין ספק שהמדינה המסוכנת ביותר ליהודים שיושבים בתחומיה היום היא ישראל. היהודים בישראל נמצאים בסכנה ממשית לחייהם הרבה יותר מאשר היהודים באיראן. יותר מכך, הבידוד הבינלאומי של ישראל והשנאה הגואה כלפיה מסכנת מאד את שלומם של כל יהודי התפוצות. כפי שסיכם זאת ההיסטוריון משה צימרמן: "הפתרון הציוני הזה נראה לקוי מאוד."

עוצמת הבידוד הבינלאומי הזה מרוככת לאזרח הישראלי הודות להתגייסותה הנמרצת של התקשורת להאדיר ולקלס את התמיכה האמריקאית בישראל. וושינגטון עדיין לצידנו, אנחנו פולטים אנחת רווחה (אבל קולטים בזווית העין שחיקה רצינית גם שם), מסיטים את המבט מכל שאר העולם. אבל זה כבר לא ממש עובד. האמנים, פעילי האקלים, הסופרים והבמאים, עוד ועוד מהם מצטרפים לביקורת החריפה על הכוח המופרז שישראל הפעילה בעזה. חלק גדול מהם יהודים, האשמתם באנטישמיות מגוחכת. דווקא מתוך יהדותם הם אינם יכולים לשתוק על הפשעים בעזה, ואין בכך שום מחילה לפשעי החמאס ב-7 באוקטובר. כבר לפני שנתיים נפתחה חקירה בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה שישראל ביצעה בשטחים ובעזה. לפני שבועות ספורים הוגשה בנורווגיה תלונה פלילית נגד גנץ, גלנט והרצי-הלוי, על פשעים נגד האנושות, בשמם של 270 אזרחים נורווגים ששהו בעזה ב-7 באוקטובר או אחריו.  

והשיא, כמובן: התביעה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג: ישראל מואשמת ברצח עם. יהיה אשר יהיה גורלה של תביעה זו, הכתם שהיא מטילה על המפעל הציוני כולו כבר לא יימחה אף פעם. מקורבנות של רצח עם לחשודים ברצח עם בתוך שלושה דורות.

וכך, בעשור השלישי של המאה ה-21, היהודים שוב מוצאים את עצמם בנקודה חלשה מאד, אולי החלשה ביותר מאז השואה. עם רדוף גם בארצו, סופג טילים וטרור כמעשה של יום ביומו, מנהיגיו מבטיחים לו דם ומוות לעוד שנים ארוכות (עשור של מלחמה, על פי חבר ועדת חוץ וביטחון, רם בן ברק), ובתפוצות דבק בו כתם של בריון, רוצח חפים מפשע, שמתדלק עוד ועוד את האנטישמיות.

כוח זה לדעת שאנחנו חלשים בעולם. כוח זה לדעת שגם המגן האחרון שבו שמנו מבטחנו, אמריקה, לא יוכל לבודד אותנו מכל ההשפעות הרעות של כיבוש ואפרטהייד שנכנסים לעשור השביעי שלהם. זה גם להבין שבקונסטלציה העולמית החדשה, עם ציר אנטי-אמריקאי חזק של סין-רוסיה-איראן-טורקיה, אדי הדלק הולכים ומתעבים מעל ישראל, וכל ניצוץ קטן עלול להצית אותם למלחמה אזורית קטסטרופלית. המשחתות האמריקאיות בים התיכון לא יצילו אף אחד כאן מרגע שהעניינים ייצאו מכלל שליטה. ישראל הקטנה, הפגיעה, נטולת העומק האסטרטגי וללא כל יתירות במאגרי התחמושת שלה, עלולה להיחרב בתוך שבועות ספורים. כוח זה לדעת שמה שחוצץ בינינו לבין תסריט הבלהות הזה הוא שכבה הולכת ומידקקת של הגנה אמריקאית ולגיטימציה בינלאומית, עטופה בהרבה מאד צמר גפן חלול וניפוח חזה של רטוריקה רהבתנית.

חולשת הגוף והרוח

כל אלה היו ביטויים לחולשה לאומית. אבל האומה מורכבת מאנשים, ואי אפשר לדבר על כוחה או חולשתה בלי לדבר על כוח וחולשה של האדם הפרטי. הדיבור הזה כמעט מביך, כל כך איננו מורגלים בו, אבל אולי משום כך הוא נחוץ.

אני רוצה לדבר על העובדה הבסיסית הזאת, שכל כך קשה לדבר עליה למרות שהיא הכי מוכרת לנו בעולם: אנחנו חלשים. הגוף שלנו חלש ופגיע: הוא נוטה לחלות, הוא נפצע בקלות. כל כך קל לחדור את שכבת העור, ומתחתיה רקמות רכות, כולן כמעט רכות להוציא את רקמת העצם, והן מוקפות בעצמים קשים: מכוניות, סכינים, פינות חדות. הגוף האנושי בסביבת החיים המודרנית פגיע להחריד.

ועוד לא אמרנו מילה על הגוף במלחמה.

והנפש לא פחות חלשה. נלחצת מכל כיוון – מן העבודה, מן המשפחה, מקצב החיים, מחרדות פרנסה. הנפש הזאת סוחבת בעיות עוד מהילדות, והן לא נפתרו בכלל, עדיין רוחשות במעמקים, ופתאום היא מבוגרת, כלומר אומרים לה שהיא צריכה לנהוג כמבוגרת, ולא קל לה כל האחריות הזאת. הנפש כמהה לרגיעה ולהרמוניה, ובכל אשר תפנה רק אי-שקט וחיכוכים. ומפעם לפעם מבזיק ברק אלים וחורך בה כוויה: אובדן של בן משפחה, אהבה שעולה על שרטון, צער מאכל על הזדמנויות שהוחמצו ולא ישובו.

ועוד לא אמרנו מילה על הנפש במלחמה.

צריך לדבר בגלוי על החולשה הבסיסית, הקיומית, שכולנו מכירים מבפנים. וצריך להכיר בה בתור עובדת קיום אובייקטיבית, מחוץ לעולם הרציות או הדחיות שלנו: החולשה כאמת לאמיתה. מרגע שמכירים בה ולא בורחים ממנה, אפשר גם להכיר במלוא משמעויותיה המוסריות והפוליטיות; וההכרה הזאת כבר איננה חולשה אלא כוח. ונדמה לי שכאן נעוץ אחד ההבדלים היסודיים בין תפיסת עולם ימנית לשמאלית. בתפיסת העולם הימנית הכוח הוא לא רק משהו ששואפים אליו אלא גם תשתית הדימוי העצמי של ההווה: אני חזק, אנחנו חזקים (אבל תמיד לא מספיק). המצוי הוא חזק והרצוי הוא חזק, ולכן כל מה ומי שהם חלשים נדחים, מוכחשים ולעתים קרובות – מותקפים. דווקא בשל היותם חלשים, תזכורת מתמידה לאמת שמאחורי הדימוי העצמי החלול. קל להבין לאור זאת את תופעת פורום "קהלת" ושלל מאבקיו באוכלוסיות חלשות. קל גם להבין את תופעת הנשקים שצצו כפטריות אחרי ותוך כדי המלחמה – בבתי קפה, באולפנים – כמו פריטי אופנה נחשקים; את שלטי החוצות שזועקים מכל עבר "אנחנו ננצח", את הסיקור קרוע-העיניים של פעילות צה"ל בעזה בידי עיתונאים-מטעם, נלווים לנגמ"ש או לג'יפ, שמפארים את גבורת הלוחמים.

ומנגד לפסטיבל הכוח והגבורה: קיצוץ בתקציב הרווחה, בעצם ימי המלחמה, שיפגע בטיפול בניצולי הטבח, בנפגעי טראומה, בנוער בסיכון, בנפגעי אלימות מינית. בחלשים.

בחולשה ובסימניה הממלכה נלחמת. זו מלחמה בלתי פוסקת בדיוק משום שהחולשה איננה משהו שדבק בנו מבחוץ או חילחל אלינו בזדוניות; היא-היא המצב הבסיסי, ואולי דווקא החוזק הוא מצב נרכש, לא יציב, נדיר כמעט. הרי כולנו עלולים לפרוץ בבכי כל רגע. וכך, כשמתפרסמים סרטונים של חטופים מעזה, התקשורת ממהרת למסגר אותם כ"טרור פסיכולוגי", ומדגישה שלא תשדר אותם (אבל זורעת רמזים לכל אורך הדרך). מה בדיוק "טרוריסטי" בסרטונים האלה? רואים שם חטופים ישראלים רזים, אומללים, קולם שבור. האם זה משחק? לא, זה בדיוק מצבם. משמע, האמת עצמה נתפסת כ"טרור" שיש לצנזר. האם החטופים עושים תעמולה לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי? לא. מי שהאזין לדבריהם בסרטונים שמע מסר אחד: שחררו אותנו. אנחנו פוחדים למות. מה "טרוריסטי" בזה? ואם הם גם מדקלמים הודעות של שוביהם (כגון, שחטופים ישראלים נהרגו מאש צה"ל) – האם אנו יודעים שזה שקר? הרי הדברים האלה קרו יותר מפעם אחת. ובכל מקרה אפשר לשדר את הסרטון בתוספת הבהרה עיתונאית שאין סימוכין לטענות האלה.

לא, הבעיה של מכונת התעמולה הישראלית עם סרטוני החטופים איננה מה שנאמר בהם (בדרך כלל התוכן דל מאד), אלא העוצמה הרגשית המטלטלת שלהם. הסרטונים פונים אל הרגש שלנו. הם גורמים לנו כאב, אולי דמעות, ייסורי מצפון. הם חושפים חולשה כפולה – הן של החטופים והן שלנו. הממלכה (דרך זרועותיה בתקשורת) אוסרת עלינו להרגיש חלשים. בכך היא אוסרת עלינו להיות טבעיים. ההתחשלות היא צו השעה, צו הדקה וכל שניה ושניה. הממלכה תובעת ממך וממני לא להיות חלשים, להצטרף למקהלת הכוח ולשיר "יחד ננצח" במלוא הכוח, במלוא הגרון.

כשהממלכה תובעת מאיתנו לא להיות חלשים, היא תובעת מאיתנו לא להיות עצמנו. וזו אולי התביעה האלימה ביותר שהממלכה יכולה להציב לאזרחיה, אחרי התביעה להקריב את חייהם.

מה כל כך מפחיד בחולשה?

שתי מפלצות בולעות-כל מושלות בחיים של האדם הישראלי: קפיטליזם חזירי ומיליטריזם קנאי. אלה מערכות שונות מאד, כמובן, אבל שתיהן מתפרנסות מן הדיכוטומיה הבסיסית בין חזק לחלש. בשתיהן, החיים נתפסים כמאבק בין חזקים לחלשים, מלחמת הישרדות מתמדת שחותרת להכרעה. לכן, מושג החולשה מקבל משמעות יחסית בשתיהן: חולשה ביחס. אני חלש ביחס אליך (כלכלית או צבאית), אבל חזק ביחס לאחרים. כולנו מדורגים על סולמות של כוח וחולשה, כל הזמן.

אבל מושג החולשה הקיומית שאני מנסה להעניק לו כאן קול ובמה איננו יחסי. החולשה שלנו כבני אדם בעולם – הפיזי, הטכנולוגי, הכלכלי – היא מוחלטת. תמיד היינו ותמיד נהיה מוקפים בכוחות אדירים שפוגעים בנו, בגורל אדיש. החולשה הזאת איננה מבדילה בינינו לבין "היריב" – בין אם הוא מתחרה עסקי או צבא אויב. אשר על כן, מהכרה בחולשה העצמית הזאת לא משתמעת הכרה בכוחו העודף של היריב, ומבחינה זו, היא שומטת את הקרקע מתחת למנוע עוצמתי של חרדה בימין הפוליטי. שהרי הפחד מחולשה הוא הפחד מהפסד למישהו חזק יותר. רק שהחולשה שבה מדובר כאן חובקת את כל היריבים, מה שמרוקן את היריבות מתוכנה, והופך אותנו, מחזיר אותנו שוב, להיות בני אדם ולא "יריבים". כולנו חלשים בדיוק מאותן סיבות עקרוניות, סיבות שמאפילות על דימויי כוח שטחיים כגון מי צבר יותר הון או למי יש תותחים משוכללים יותר.

[בהערת סוגריים: תיאור המצב האנושי לא מתיימר למצות את המצב הפוליטי ואסור שישכיח מאיתנו הבדלי כוח מאד משמעותיים בין יריבים. למשל, שיריב אחד מחזיק בחיל אוויר ופצצות חודרות בונקרים וגדר שמקיפה את היריב השני. אבל ברמה אנושית מאד בסיסית, כשטילים שורקים מעל ראשך או כשאתה מסתתר מפני כוח חמוש בנשק אוטומטי – האימה היא אחת, החולשה היא אחת, והחיים שתלויים כחוט השערה, אותם חיים הם בדיוק].

כדי להמחיש את ההבדל התהומי בין מושג החולשה האנושית הזה, לבין "חולשה" כפי שהיא נתפסת בעולם הדימויים הפוליטי השגור, אני פונה אל כותב בולט בשורות הימין, ארנון איתיאל. ספריו וכתיבתו העיתונאית של איתיאל מספקים תמונה מזוקקת של הערצת כוח במובנה הגולמי ביותר, משולבת בסלידה ובוז לחלש; מעין גרסת "המערב הפרוע" ל"רצון לעוצמה" של ניטשה. הנה כמה קטעים מן הרומן שלו "אפרת דמשק אפרת", שבו נפרשת חניכתם של עוללי התנחלויות אל עולם קשוח וגברי של עליונות יהודית:

"מאמצים את עיניהם לראות הרחק ככל שיכלו, הידיעה שמעבר לטווח העין נמשכים ארץ ועוד ארץ, אופק ועוד אופק, הטילה עליהם כישוף. הדרכים הנמתחות ישר והלאה היו עורקי חלומותיהם, ענני גשם רוכנים ונוגעים בערבות לאין שיעור השתקפו בעיניהם. המום ונעלב ראה כל אחד מהם לנגד עיניו את מדינת היהודים מוסרת נתחי אדמה לידי אויב חלש ופחדן…

בלילות דיברו על נסיעות ליליות אל עומק מדבר סיני, חוות סוסים ובקר נפרשות בסוואנות של מואב ואדום, קפה רותח בכוס גדולה הנלגם בבוקר קפוא על מדרגת אבן בצוקי חורן. בימים ראו שיירות פליטים יהודים נעקרים מנחלתם ויהודים נוהגים בהם. במקום גזע לוחמים נימולים מטילי אימה שאיש לא מהין להישיר מבט לעיניהם, ראו את ועד השטעטל נמוש מפני חלאות אויב נבער, מוכה גרדת. שוליו המשוננים של חלומם השבור פצעו את לבם, והם הבינו שהסיפורים על אודות היהודי האמיץ, המתנער, שסופרו להם לפני השינה, היו שקר…

לכל אחד מהם היתה דרך משלו להגיע אל המקום האחד. הנער שעברי היה חזר בדמיונו לשנות ילדותו, אל הבקרים שבהם בילה לבד בחצר גן הילדים הנאפית בשמש, שומע מתוך הגן את שירי ההלל מחרישי האוזניים על צדיקותם של אברהם יצחק ויעקב. נבהל מהמחשבה שחלפה בו, פזל בפחד אל הגננת השרה בקול, שמא תקרא את המחשבה על מצחו. לא העז לבטא זאת במילים, אבל מה שחש בתור ילד כשקרא על מעללי יעקב, היה בושה ובוז. יעקב החלש, הקטן, יושב האוהלים, זה שלא החזיק מעדר מימיו, קשר עם אמו הנכלולית לרמות את האב הזקן ואת בכורו הטוב, החזק, שהיה רגב מרגבי האדמה, שריחו היה ריחה. עשיו; עשיו הטוב, הנאמן, הישר כתלם הנפתח, שאהב את אביו, שסלח לאחיו הגנב, אותו שמה הגננת ללעג ולמשטמה, ולתוך אמתחתו של יעקב חולם החלומות, שבה היתה מונחת בכורת אחיו, הכניסה הגננת גם את אהבת האנשים. הוא המשיך לחטט באדמה, לחפור אל שורשי העץ, לגלות את הכיב הראשוני שפשה בשורשים, לראות היכן התחילה המחלה, עד שהגיע אליו, אל יסוד השושלת; אל קין.

הראשון שעשה את הפשוט, המתבקש, שלא ביקש להיות יפה, שנשאר איש כפי שנברא. קין, שהרים את האבן כי היה צריך ודי. חף מאשם, נקי ונחרץ, החזק שניצח.

מי הטוב ומי הרע. האברכים הלבנבנים, ניני ניניו של קין, שנרקבו בספריהם, שהשתוקקו לשאת חן, שהתעלפו למראה דם, שהאשם נהג בהם כמו כלב נחייה בבעליו, עבורם השאלה מי הטוב ומי הרע מילאה ספרים של דיונים. רבנים ופרופסורים הוציאו מהשאלה הזאת את מחייתם. קין העומד מעל גופת אחיו החלש, בידו האבן מרובבת דם ומוח, לא היה מבין את השאלה. מה זאת אומרת מי הטוב. האיש לא ירד לפשר המילה, אבל לו היה נשאל, היה מבין מספיק כדי להגיד שמי שנשאר לעמוד הוא הטוב."

אפשר לומר הרבה דברים על הקטע הזה (וגם על העובדה שהספר גרף שבחים וזכה בפרס ספיר), אבל מה שבולט בו יותר מכל זו שנאת החלש – ועד השטעטל, יעקב, הבל – שמתחזה לתורת מוסר. אם מתבוננים קצת יותר מקרוב אפשר ממש לראות איך השנאה הזאת משתלבת באופן אורגני בעולם דימויים אנטישמי קלאסי. היהודי החלש, שרק בערמומיות זדונית מצליח לגבור על הגוי החזק והישר (עשיו), תוך שהוא כורת בריתות עם – כמובן – נשים בוגדניות (רבקה "הנכלולית", הגננת שמחדירה "אהבת אנשים" בזויה). חולשה, בוגדנות, נשיות – הרי לכם שלוש הרגליים עליהן עומד דימוי היהודי באנטישמיות הקלאסית, שבו מומרת החולשה הפיזית לכוח דמוני, כלל-עולמי. בדיוק כך היא ציירה את היהודי מהשטעטל. הימין הישראלי מנהל כבר שנים רבות רומן גלוי עם מפלגות אנטישמיות באירופה, ולא בכדי; קיימת זיקה רעיונית עמוקה שם, שמושתת על הפנמת הדימוי של "היהודי החלש" שיש לרדוף ולהכחיד (עניין שיוסי גורביץ ז"ל כתב עליו לא מעט).

שנאת החלש כתורת מוסר; ראו נא את קין, עומד מעל גופת אחיו החלש. חולשתו של האח היא-היא ההצדקה להריגתו. מי שנשאר לעמוד הוא הטוב.

הנה הלקח הטראגי שהסוגדים לכוח אף פעם לא הפנימו: אף אחד לא נשאר לעמוד בסוף. כולם נשברים (וגם קין, כזכור, לא בדיוק שבע נחת מנצחונו). במלחמה ובייחוד בסכסוכים ארוכי שנים בין קבוצות אתניות או עמים, כל ניצחון הוא ניצחון פירוס. הסוגדים לכוח מדמים בנפשם שסביבתם שורצת "סוגדים לחולשה"; אותם צריך לשכנע, במקרה הטוב, או לרדוף במקרה הרע. אבל זו השלכה של מצבם הנפשי שלהם, שמוליכה לטעות תפיסתית: אין סוגדים לחולשה. החולשה היא נתון קיומי, אי אפשר לסגוד לה יותר משאפשר לסגוד לתוחלת החיים הממוצעת, למחלות או לרעידות אדמה. כשהימין מאשים את השמאל ב"תבוסתנות", הוא בעצם מאשים אותו בהכרה המציאותית שאנחנו חלשים יותר, הרבה יותר, מן הדימוי הכוזב שהוא טווה. הימין פוחד מן החולשה כיוון שהוא פוחד מן האמת; לכן הוא חייב להציג את החולשה כעניין של בחירה או תשוקה (מצידם של שמאלנים משובשי דעת, שונאי עצמם וכדומה), ובכך לפטור את עצמו מן האחריות למחיר שהגוף והנפש משלמים בעבור הכחשת האמת הזאת, שאנחנו בעצם חלשים ופגיעים. והמחיר כבד מאד.

על הכוח העיוור: סימון וייל

האמת של החולשה משותפת לישראלים ולפלסטינים, וכיוון שהיא חובקת-כל, משווה ומאיינת הבדלים, יש בה גם פוטנציאל לסולידריות, וגילוי מחדש של פניו האנושיים של היריב. אחד הטקסטים המעמיקים ביותר שנכתבו על שוויון הערך של הצדדים במלחמה נכתב בידי סימון וייל, "האיליאדה, או שירת הכוח". הוא תורגם בידי קרן שפי בשנת 2015 (והופיע בחוברת "הליקון" 108). שפי גם כתבה מאמר מאיר-עיניים על המסה הזאת ב"אלכסון" וגם הוא מומלץ מאד לקריאה. הטקסט של וייל הוא מורה דרך נפלא ומנחם בעת הזאת, ואני אדלה מתוכו כמה אבני דרך לדיון הנוכחי (ושוב אזכיר שיוון וטרויה היו יריבות שקולות, שלא כמו ישראל והחמאס; אין אנלוגיה ללא הבדלים).

תחילה כמה מילים על ההקשר ההיסטורי המיוחד שבו נכתבה המסה. וייל מתה בשנת 1940, בת 34 בלבד. את המסה היא כתבה ב-1939, כשענני מלחמת העולם השניה התחשרו מעל אירופה, ואז במהלך חודשיה הראשונים. הכוח במופעיו הפוליטיים העסיק את וייל בכל חייה, וכאן היא משרטטת ברגישות יוצאת דופן את מהלכיו של הכוח בשדה הקרב, תוך כדי קריאה בטקסט ההומרי על מלחמת יוון וטרויה.

אבחנה ראשונה: הכוח להרוג מייצר "מוות בחיים", מתים מהלכים.

"הכוח ההורג הוא צורה בסיסית וגסה של כוח. אך כמה מגוון יותר בתהליכיו, כמה מפתיע יותר בתוצאותיו, הוא הכוח האחר, זה שאיננו הורג; כלומר, זה שאיננו הורג עדיין. הוא עומד להרוג, או שהוא אולי יהרוג, או שהוא רק ימשיך לרחף מעל האדם שאותו הוא כל רגע יכול להרוג; כך או כך הוא הופך את האדם לאבן. מהיכולת להפוך אדם לחפץ באמצעות הריגתו נגזרת יכולת אחרת, מופלאה הרבה יותר, היכולת להפוך אדם לחפץ בעודו בחיים. הוא חי, יש לו נפש; בכל זאת הוא חפץ. ישות מוזרה, חפץ בעל נפש; מצב מוזר מאוד עבור הנפש. מי ידע לומר עד כמה היא נאלצת, כדי להסכין עם גורלה, להימעך ולהתקפל לתוך עצמה מדי רגע ורגע? הנפש לא נבראה כדי לשכון בחפץ; כשהיא נכפפת לעשות זאת, לא נותר בה אף חלק שלא סובל אלימות."

בהמשך: הכוח לא "שייך" לאף אחד באמת; הוא מופנה כלפי מפסידים ומנצחים כאחד. האפוס היווני מלמד אותנו שבחשבון האחרון, כולנו מפסידים, כולל גיבור היצירה, אכילס, שסופג השפלות ומכאובים לכל אורכה (וזו מהות הטרגדיה).

"הכוח רומס ללא רחמים, ובאותו חוסר רחמים הוא משכר את מי שמחזיק בו, או מאמין שהוא מחזיק בו. האמת היא שאף אחד אף פעם לא באמת מחזיק בו. בני האדם לא נחלקים באיליאדה לנכבשים, עבדים ומתחננים מצד אחד, ולמפקדים ומנצחים מצד שני; ביצירה הזאת אין ולו אדם אחר שלא נאלץ, ברגע זה או אחר, להתכופף בפני הכוח."

וייל ממשיכה לתאר איך מערים הכוח על מי שמחזיק בו, והדברים האלה נשמעים כאילו נכתבו לאורה של המלחמה הנוראית שניטשת כעת בין הישראלים לפלסטינים (והנה, ההבנה שאין בה במלחמה "שלנו" דבר-מה מיוחד במינו, שאכזריותה המעורטלת שגרתית ואוניברסלית כמו עצם תולדות האדם, יש בה כדי להחזיר את הסכסוך ממחוזות המיתוס והשנאה הנצחית אל תוך ההסטוריה, אל הממשי).

"אולי כל בני האדם נידונו מלידתם לסבול אלימות, אבל ממלכת הנסיבות אוטמת את נפשנו לאמת הזאת. החזק לעולם אינו חזק לחלוטין, והחלש לעולם אינו חלש לחלוטין, אבל אף אחד משניהם לא יודע את זה. הם לא מאמינים שהם שייכים למין אחד; החלש לא מסוגל לראות את עצמו כרֵעו של החזק, וגם החזק לא רואה בו רֵעַ. זה שמחזיק בכוח נע בתוך תווך נטול התנגדות; בחומר האנושי שמקיף אותו אין דבר שיכול לנטוע בין הדחף לפעולה את המרווח הזעיר בו שוכנת המחשבה. וכשאין מקום למחשבה, אין מקום גם לצדק או למתינות. זו הסיבה שאנשים חמושים מתנהגים בגסות ובטירוף. הם קוברים את חרבם בחזהו של אויב לא חמוש שמתחנן לברכיהם; הם חוגגים את נצחונם על איש גוסס ומתארים לו איך הם מתכוונים להתעלל בגופתו; אכילס חותך את הגרון של תריסר נערים טרויאנים על מדורת הקבורה של פטרוקלוס באותה טבעיות שבה אנחנו חותכים גבעולי פרחים כדי להניח על קבר. כשהם מנצלים את הכוח שברשותם, הם לעולם לא חושדים בכך שתוצאות מעשיהם יגרמו גם להם להימעך בתורם."

ולבסוף, הדברים הנוקבים שוייל כותבת על האינרציה של המלחמה, שמאיינת כל אלטרנטיבה.

"מרגע שהמלחמה חושפת את אפשרות המוות הצפונה בכל רגע שלה, המחשבה מאבדת את היכולת לנוע מיום אחד למשנהו בלי לחלוף על פני המוות. ואז התודעה נמתחת באופן שהיא יכולה לעמוד בו זמן קצר בלבד; אבל כל שחר חדש שב ומציג את אותו כורח; וימים נערמים על ימים והופכים לשנים. בכל הימים האלה הנפש סובלת אלימות. מדי בוקר היא גודמת בעצמה את כל השאיפות, כי המחשבה לא יכולה לנוע בזמן בלי לחלוף על פני המוות. כך המלחמה מוחקת כל מושג של תכלית או מטרה, ואף את המושג של מטרות המלחמה. היא מוחקת אפילו את המחשבה לסיים את המלחמה. האפשרות של מצב אלים כל כך היא בלתי נתפסת עבור מי שלא נמצא שם; עבור מי שבפנים, הסוף למצב האלים הוא הבלתי נתפס. לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. הזרועות אינן יכולות לחדול מלאחוז ולהשתמש בנשק מול צבא חמוש; הנפש היא שהיתה צריכה לחשוב על דרך החוצה; אבל הנפש איבדה כל יכולת למחשבה כזאת. היא שקועה לחלוטין באלימות כלפי עצמה. אצל אנשים המצויים במצב של עבדות או מלחמה, האסונות הבלתי נסבלים מתמשכים מכובד עצמם, ולפיכך נדמה מבחוץ שקל לשאתם; הם מתמשכים כיוון שחיסלו את המשאבים הנחוצים כדי להיחלץ מהם."

ישראל מלאה זומבים כאלה, מתים מהלכים שממלמלים שוב ושוב "אין עם מי לדבר" ו"אז מה אתה מציע." במילים של וייל, הסוף למצב האלים הוא בלתי נתפס, לפיכך לא עושים כלום כדי להביא את הסוף הזה. ובכל זאת, שימו לב: בלתי נתפס איננו בלתי אפשרי. הבעיה היא בתפיסה ולאו דווקא במציאות.

וייל מזכירה לנו שהאיליאדה רצופה גם רגעים של אנושיות פשוטה – רעוּת, אהבת אם לבניה, ואפילו אמפתיה של מנצח למנוצח. אולי אין צורך לומר זאת, אבל דווקא בהם מזדהרת החולשה האנושית כבעלת ערך. מנושלים מן הכוח האלים, שרומס את זולתם וגם את נפשם שלהם, גיבורי האילאדה מגלים לעצמם (ולנו, הקוראים) את הפוטנציאל המחייה והמאחה של החולשה האנושית.

"תפיסת הביטחון" חייבת להשתנות מן היסוד

הנה רצף התובנות עד כה. אנחנו חלשים בהבנת מודיעין, חלשים בתמיכה בעורף, וחלשים בזירה הבינלאומית. החולשות האלה אינן מקריות אלא אנדמיות למצב הישראלי, ומלוות אותנו עשרות שנים. בעולם אחר, עם תרבות פוליטית אחרת, עם אזרחים אחרים, אולי היה אפשר לראות בחולשות האלה עניינים מקריים, חולפים, בני-תיקון. בעולם שלנו, לעומת זאת, הן מרכיב קבע של החיים בישראל. ועל כן חובה עלינו לקחת אותן בחשבון בכל רגע ורגע ובכל ניסיון לענות על השאלה "איך נחיה כאן בביטחון?".

זאת ועוד, אנחנו חלשים בגוף ובנפש. מאות הרוגים ישראלים בעימות בודד, הטראומה של הטבח ב-7 באוקטובר שלא תיעלם בקרוב, הצלקות שנושאים החטופים וגלי ההדף בקרב משפחותיהם, עשרות אלפי העקורים שחייהם התהפכו – הישראלים משלמים מחיר כבד מאד בשמה של תפיסת ביטחון שהתמוטטה כליל. העזתים כמובן משלמים מחיר כבד פי כמה סדרי גודל. הפוסט הזה לא מתעלם מן האסון חסר-התקדים שהמיטה ישראל על רצועת עזה, אלא פשוט בוחן את המחיר שהישראלים משלמים על הפער בין תפיסת הכוח שלהם לבין המציאות.

על כך שלא נוכל "למוטט את החמאס" אני כותב כבר שנים. במקום להפנות שוב לפוסטים ישנים שלי, אפנה אתכם למאמר יסודי של אורי בר יוסף, שמסכם את קריסת תפיסת הביטחון הישראלית לאור מתקפת החמאס. בתמצית, תפיסת הביטחון הישראלית, שלא השתנתה מהותית מזה 70 שנה, מושתתת על שלושה אדנים: (1) הרתעה אפקטיבית של האויב, שנשענת על "השגת ניצחון בכל עימות ובכל רמת עצימות"; (2) התרעה איכותית, שתאפשר גיוס מהיר של צבא המילואים; (3) הכרעה מהירה, שמתחייבת מהיעדר עומק אסטרטגי בישראל ומשיתוק הכלכלה שמערכה ממושכת תחולל. התפיסה הזו ספגה מהלומות קשות כבר במלחמת יום הכיפורים ובמלחמות בלבנון, אבל ב-7 באוקטובר פשטה את הרגל לחלוטין. בר יוסף מסכם שלא היתה ולא תהיה ערובה טובה יותר לביטחון הישראלים מאשר "צמצום המוטיבציה של הצד היריב לקרוא תיגר על ישראל באמצעות קידום הסדרים מדיניים."

בכל סיבוב דמים מול עזה, כשהאבק שוכך והגופות נקברות והפצעים נחבשים, הציבור הישראלי מגלה שוב, לתדהמתו האמנזית-תמיד, שהאויב לא "הוכרע". כך יהיה גם הפעם – בתוספת צל האשמה, שלא יימחה עוד לעולם, ברצח עם. ומצד שני, מסיבוב לסיבוב אנחנו מגלים שמי שמוכרע זה בעצם אנחנו. לא כי "הפסדנו"; ישראל לא תיכחד בגלל הסיבובים האלה. אבל החיים בה נעשים יותר ויותר קשים מנשוא. זוכרים למה?

כי אנחנו חלשים. אנחנו לא תבוסתנים. אנחנו לא רוצים להיות חלשים. אנחנו גם לא מציבים את החולשה כאיזשהו אידאל נעלה – בניגוד לרטוריקת השקרים של הימין הפשיסטי. זה לא ממש מבחירה, החולשה שלנו (שמתם לב איך הימין שש למסגר חלקים מן המציאות הבלתי-רצויה בעיניו כ"בחירה שגויה"? ההומו ש"בוחר להיות הומו", העניים ש"בוחרים להתנהל באופן לא כלכלי", אזרחים ש"בוחרים להיכנע לסבל ולפחד"?). כבר למדנו אותה היטב, עשרות שנים היא נחרצת בבשרנו, וכשאנחנו אומרים שאנחנו חלשים, אנחנו מכירים יפה שזאת האמת. היא חלק אינטגרלי מאיתנו, החולשה הזאת, היא חלק מהותי ממי שאנחנו. לא נתכחש לה יותר, לא נתבייש בה.

מבט צלול וכן אל החולשה שלנו יאלץ אותנו לבחור בדרכי פעולה שלא יציבו בפני הגוף והנפש שלנו דרישות שמעל לכוחם. זה נכון ברמה האישית, כשאנחנו מוותרים על העונג המפוקפק של טיפוס מצוקים חופשי או של שחייה באוקיינוס הארקטי, וזה נכון גם מול הבחירה בין חיים ספוגי חרדה ואלימות ושכול – שהממלכה תובעת מאיתנו לשאת בחירוק שיניים, עד אין קץ – לבין חיים אחרים, שבעצם אף פעם לא נוסו כאן.

אם מערכת הביטחון לא מסוגלת לספק התרעה מספיק מהירה שתאפשר להגן על יישובי הגבול, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; אם המדינה לא מסוגלת להקים תשתיות הגנה ותמיכה אמינות בעורף, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; אם ישראל שוקעת עוד ועוד למעמד של מדינה שנואה ומבודדת, וזו בעיה כרונית ולא חולפת; המסקנה המתבקשת היא שתפיסת ביטחון שנשענת על התרעה מהירה, עורף עמיד וגיבוי בינלאומי צריכה לעבור מן העולם. יתירה מזאת: לא רק שתפיסת הביטחון הישראלית כושלת בהבנת המגבלות האובייקטיביות שבתוכן היא מחוייבת לפעול – היא למעשה מעמיקה ומנציחה אותן, וכך שוקעת עמוק יותר לבור שהיא כרתה. עשרות שנים של קיבעון במודל הרתעה צבאי, המבוסס יותר ויותר על ביג דאטה וטכנולוגיה מתקדמת, ביצרו את הקונספציה שדבר לא נעלם מעינינו בצד השני. עשרות שנים של ניהול צבאי של הסכסוך ניפחו את תקציב הביטחון לממדים מפלצתיים, וחייבו הסטת תקציבים משירותים ציבוריים בסיסיים, שהחלישה את העורף (באופן לא מפתיע, צה"ל כבר ניצל את המלחמה הנוכחית לדרוש הכפלה של תקציבו לארבע השנים הקרובות). ועשרות שנים של כיבוש וכתישה של הפלסטינים גזרו על ישראל נידוי בינלאומי שתוצאותיו ניכרות יותר ויותר. ביג סקסס, כמו שאומרים. 

יחד עם תפיסת הביטחון צריכה לעבור מן העולם גם סוללת התירוצים המוכרת: "היינו יכולים להכריע אותם הפעם אלמלא האו"ם/ארה"ב/הסמול/בג"ץ/<הכנס אשם תורן> לא היו עוצרים אותנו". בעולם הדמיוני של ישראל גיבורת-העל אין שום מגבלות אובייקטיביות על הכוח; העולם כולו הוא חומר לישה נטול כל התנגדות לעוצמת הרצון הציוני. באותו עולם דמיוני, עצם ההכרזה על מיטוט החמאס כבר היא מתחילה למוטט אותו. כמה אלופים במיל' כבר מטפטפים שהחמאס לא יושמד, ולמעשה המנגנון האזרחי שלו ישתלב בניהול עזה ביום שאחרי. אפילו הפרשנים מתחילים להבין שזו היתה הבטחת שווא, והאמריקאים מפקפקים שישראל מסוגלת לכך. היא לא. צפו בקרוב בגל של מתפכחים בנוסח "תמיד אמרנו שאת החמאס אי אפשר להשמיד". 

בעולם הפנטזיה של הכוח הציוני דרוש מלל בלתי פוסק כדי לכסות, לעמעם ולהשכיח את כאבי הגוף והנפש של כל כך הרבה אנשים כאן. מכונת רעש עצומת ממדים – מצרחני הקואליציה, דרך קשקשני האולפנים ועד לכותרות הממוחזרות לאין קץ – ממוקדת במטרה עליונה אחת: להשתיק את הקול הפנימי שלנו. יכוונו אותנו אל המחשבה "הנכונה" (כותרות בנוסח "הצביעות של האו"ם"), ירחיקו אותנו מן הרגש "הלא נכון" ("הסרטון הוא 'טרור פסיכולוגי', אל תצפו בו!"), ובלבד שלא ניוותר לרגע לבד, עם מחשבותינו ורגשותינו. עם הכאב והזעם והתסכול ותחושת האין-אונים.

המון כוח שנועד להסתיר המון חולשה.

יש פירוש נקי יותר, נחוץ יותר, למושג "כוח". פירוש שקושר את הכוח אל האמת. כוח זה לעמוד באומץ מול עצמך – או מול המדינה שלך – ולזהות את אזורי החולשה שלך. לא לברוח מהם, להיפך, להעמיק את ההיכרות איתם, להיות אינטימיים איתם, ממש להתיידד. אחרי שנים של התכחשות, זה מגיע להם ולנו.

כוח זה להודות שבמובן ידוע, כבר הפסדנו לחמאס, גם אם נחסל את כל מנהיגיו. ממש כשם שישראלים רבים מאד יודעים שבמלחמת יום הכיפורים ישראל הפסידה, למרות שבסוף "ניצחה". אין כאן סתירה עבור מי שמבחין, כפי שצריך, בין האדם הפרטי לבין הממלכה. תכריז זו מה שתכריז, איך זה יחזיר את כל ההרוגים, איך זה ישקם את הפצועים, הקהילות שנחרבו?

כוח זה לפנות מקום לאבל אמיתי ולא לרתום אותו מיידית לפנטזיית נקמה מטורפת. כוח זה לומר טעינו בגדול, טעינו בתפיסת הביטחון, בבחירת ההנהגה, טעינו כשלקחנו כמובן מאליו שיש כאן "מדינה" שאכפת לה מאיתנו. כוח זה להעמיד את האמת מעל האידאולוגיה, להבין שכוח עודף לא יפתור בעיות שכוח עודף יצר. כוח זה לדעת שאנחנו חלשים. ואז לפעול מתוך ההבנה הזאת ולא נגדה.