המצור על עזה: אקט מלחמתי מתמשך

גדר המערכת. מצדה האחד מתגודדים מאות צעירים, מיידים אבנים ומבעירים צמיגים. הפגנת זעם. הם כלואים בגדר. מצד שני, מגדל שמירה ממוגן, גבוה, בתוכו חיילים. הם מפקחים על הגדר.

המפגינים לא חמושים. האבנים שלהם גם לא יכולות לסכן את החיילים שבתוך המגדל. אבל ההפגנה אסורה, כך קבעו המפקדים של החיילים שמצידה המפקח, הלא-כלוא, של הגדר. כלומר, הצד שלנו.

יש צלף במגדל. הוא מעלה על הכוונת את אחד המפגינים, ויורה. כדור חי, היישר לראשו של עאיד חמיס ג'ומעא, בן 35. ג'ומעא מת במקום. עוד יריות מהמגדל פוצעות שישה מפגינים נוספים.

זה קרה לפני שבועיים בגדר המערכת של רצועת עזה, מזרחית לג'בליה. תקרית שגרתית, ידיעת צד שולית ומפוהקת בתקשורת הישראלית. נוהל "צטט את דובר צה"ל ופרסם אותו כידיעה חדשותית" הופעל גם הוא כרגיל; כוחות צה"ל "פתחו בנוהל מעצר חשוד", שורבט שם כלאחר יד.

איזה חשוד? מי חשוד? מפגין אחד אקראי מתוך מאות היה "חשוד"? האם ג'ומעא הבלתי-חמוש סיכן איזה חייל? הסרטונים מהאירוע מראים בבירור שעמדת השמירה של צה"ל – חולשת מגבוה מאחורי חומה –  איננה נתונה בשום סכנה.

המפגינים קראו תיגר על השליטה המוחלטת של צה"ל באזור החיץ – שטח פלסטיני בעיקרון, אך בפועל אסור בכניסה לפלסטינים. הם הפרו את הכלל החד-צדדי שצה"ל קבע: לנו מותר לפלוש אליכם, לכם אסור אפילו להתקרב אלינו.

וזאת הסיבה היחידה שעאיד חמיס ג'ומעא קיבל כדור בראש.

עימות סמוך למחסום נחל-עוז, אוקטובר 2015.

תזכורת: צה"ל פולש באופן שגרתי לשטח הרצועה, תכופות כדי "לשטח" קרקע מצידה העזתי של הגדר. למעשה הפלישה האחרונה היתה לפני 3 ימים. בשפת הסתרים של העיתונות הישראלית נהוג לקרוא לכך "פעילות שגרתית סמוך לגדר", טשטוש מכוון של העובדה שמדובר בצד העזתי של הגדר – פלישה בלתי חוקית ללא כל התגרות מן הצד הפלסטיני.

נאמר את זה בפשטות: הצלף שהרג את ג'ומעא ביצע פקודה בלתי חוקית בעליל; השגרתיות של פקודות כאלה אינה גורעת כהוא זה מהיותן פשעים.

והפשעים האלה מתרבים, מתחת לרדאר של דעת הקהל הישראלית. רק שלושה ימים לפני התקרית הזאת אירעה תקרית דומה, מזרחית לחאן יונס. פאדי אבראהים אנג'אר, מפגין בן 25, נורה למוות בבטנו בידי צלף של צה"ל, ועוד שבעה נפצעו. שבוע קודם לכן, ב-30 למאי, ירה צלף של צה"ל בחאלד גמרי, צעיר בן 16 שהפגין ליד הגדר באזור אל-בורייג'. גמרי נפצע באורח אנוש ומצבו הוגדר קריטי.

במהלך השנתיים 2015-16, צה"ל הוציא להורג 28 מפגיני גדר בלתי חמושים ופצע מאות נוספים (סיכום הנתונים מאת "בצלם"). הנתונים האלה לא מפורסמים בתקשורת הישראלית; כפי שלא סופרים טיפות גשם בסתיו, לא סופרים הרוגי גדר בעזה. ישראל חיה יפה מאד עם ליטרת הדם הקבועה הזאת ולא רואה בה שום פסול.

שטח מוות

אזור החיץ שישראל הכריזה עליו בשנת 2005 בצידה העזתי של גדר המערכת הוא שטח מוות לפלסטינים, ואין כמוהו לרוקן את בלון "ההתנתקות" והסרת האחריות מן הרצועה. צה"ל שומר על עמימות מכוונת ביחס לרוחבו של אזור החיץ, שנע בין 100 ל-300 מטרים; לפלסטינים אין כל דרך לדעת איפה בדיוק מסתיים השטח הלא-מסומן הזה ועל איזה צד קם היום מפקד הגזרה שמשקיף עליהם ממגדלי התצפית. על פי אומדן האו"ם, מגיע שטחו של האזור הזה ל-17% משטח הרצועה ול-35% מן השטחים החקלאיים שבה. כך שאזור החיץ לא רק הורג פלסטינים, אלא גם גוזר עליהם אסון כלכלי; ולבסוף, סילוקה של האוכלוסיה העזתית מן השטחים הנרחבים האלה דוחסת אותה עוד מעבר לרמת הצפיפות ברצועה, שהיא מהגבוהות בעולם.

ישראל אינה בוחלת באמצעים לשבור את פרנסתם של חקלאי עזה. בדצמבר 2015 רוססו 1,500 דונם בשטחים שמרוחקים 200 מטר מהגדר, למרות שההודעה האחרונה של הצבא הגבילה את אזור החיץ ל-100 מטר בלבד. למעשה, חומרי הריסוס נישאים באוויר וקוטלים גידולים גם במרחק של 700 מטר מן הגדר, כך שמגבלת המרחק – המשתנה שרירותית – שצה"ל כופה חסרת משמעות. בפברואר השנה ריססו מטוסי ריסוס ישראליים 4,000 דונם של שדות חקלאיים בעומק הרצועה – גם מעבר ל-250 מטרים מן הגדר. ובאפריל, כעבור חודשיים – עוד ריסוס. מי שמזהה כאן מגמת הסלמה מצד ישראל – לא טועה.

הנימוק הישראלי הרשמי הוא שהגידולים מסייעים בהסתרת פעילות חבלנית, אבל הנימוק הזה – כמו הנימוק הרשמי של "ירי לעבר חשודים" שהורג שוב ושוב מפגינים חפים מפשע – נראה מגוחך לאור העובדה שגם גידולי תרד, בגובה 20 ס"מ בלבד, רוססו וגוועו. בקישורים למעלה תוכלו לקרוא את עדויות החקלאים המספרים על נזקים בעשרות אלפי שקלים, וזה עוד לפני שהזכרנו את מצוקת המזון ברצועה. ישראל, אם כן, נושאת גם באחריות לירידה המשמעותית בתפוקה החקלאית ברצועה.

בולדוזר ישראלי משטח שדה חקלאי בתוך הרצועה, נובמבר 2016.

רוב הישראלים כל כך רגילים להניח את סוליות נעליהם על צווארם של תושבי עזה עד שאינם רואים כל בעיה בכך. אבל הבעיה, כמו תמיד, היא שביטחון אמיתי כרוך בצדק בסיסי. החמאס לא יקח אחריות בטחונית מלאה על ירי לעבר ישראל כל עוד אין לו אחריות בטחונית מלאה בשטחו. לישראל אין שום זכות לפלוש לטריטוריה שהיא עצמה מצהירה, השכם והערב, שהיא נסוגה ממנה לתמיד. במידה שהיא נוטלת לעצמה זכות כזאת, ומממשת אותה תוך נטילת חייהם של פלסטינים חפים מפשע – היא מעניקה בכך זכות מקבילה לחמאס לפלוש ולבצע פיגועים בשטחה. הפלישות התדירות של צה"ל לתוך רצועת עזה הן פעולות תוקפניות, לא הגנתיות; והרג מפגינים בידי צלפים הוא מעשה טרור לכל דבר.

אם לצטט את "בצלם": "אם סבורה ישראל שיצירת רצועת ביטחון "סטרילית" בסמוך לגבול חיונית לצורך שמירה על ביטחונה – עליה להתכבד ולהגדיר רצועה כזו בשטחה שלה." אכן – כך בדיוק עשתה מצרים בסוף שנת 2014: היא יצרה איזור חיץ בשטחה, בין רצועת עזה לרפיח. המצרים גילחו שכונות שלמות ברפיח בלי סנטימנטים. ממשלת ישראל לא יכולה וגם לא רוצה לגלח את יישובי עוטף עזה, אז היא פונה לפיתרון הקל יותר: לגלח את הצד העזתי. שהוא ישלם את המחיר לבטחוננו. על דעתו של איש לא עולה האפשרות שהעלות עולה על התועלת, ושיש דרכים אחרות להבטיח שקט בדרום מבלי לגלח שכונות ושדות חקלאיים.

את המחיר משלמים לא רק בעזה אלא גם כאן. גם אם אנחנו לא רוצים לדעת על המפגינים שצה"ל צולף בהם, על השדות שצה"ל מרסס, על החקלאים שצה"ל צולף בהם ולעתים גם הורג, על הצעירים שנוברים בהרי האשפה ליד הגדר כדי ללקט פסולת מתכת ופלסטיק למיחזור, פרנסת עניים ואביונים, ואז צה"ל יורה והורג גם אותם; גם אם אנחנו לא רוצים לדעת על המחיר שמשלמת אוכלוסית עזה במסגרת מה שישראל מגדירה כ"צרכי הביטחון" שלה – בעזה המחיר הזה ידוע, ואחת לכמה זמן הוא מופנה בחזרה אלינו.

אותו הגיון בדיוק, אגב, צריך לחול על גדר ההפרדה בגדה המערבית שמפקיעה שטחים פלסטיניים בניגוד לחוק הבינלאומי. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שחושבת שצרכי הביטחון שלה מתירים, או אפילו מחייבים, הפרה שיטתית של ריבונות שכנותיה. בכל מקום אחר היה זה מובן מאליו שעצם ההפרות האלה מעוררות תגובה אלימה שרק מחריפה את צרכי הביטחון של המדינה הפולשת. בלבנון לקח לישראל 18 שנה ומאות רבות של חללי שווא כדי להפנים את האמת הפשוטה הזאת: אין דבר כזה, "רצועת ביטחון" בשטח האויב שמעניקה ביטחון. בעזה האשליה חזקה יותר כיוון שכמות האבידות בצד הישראלי שואפת לאפס. לכן נראה לנו שזה עובד. מה שאנחנו לא תופסים זה שכל מה שלא עובד מסביב – הפיגועים, ההקצנה האנטי-ישראלית בחברה הפלסטינית, הבידוד הבינלאומי הגובר – לא עובד גם בגלל התוקפנות היהירה של "רצועות הביטחון" למיניהן.

[די, די כבר עם מקהלת "אז מה אתה מציע". מדיניות של רשע וטמטום לא מלבינה כשלג אם אין לי מה להציע – למרות שיש לי. יש מה להציע, ונגיע לזה בסוף. אבל את סדר הדיון המקובל חייבים להפוך. לא מתחילים מן המנטרה "מה אתה מציע" רק כדי לאטום את האוזניים מלשמוע כמה ההווה המתמשך הזה שבו אנו לכודים הוא איום ובלתי נסבל; לא מדחיקים את המציאות רק כי קשה לדמיין מציאות אחרת].

אזורים אסורים לפלסטינים בקרקע ובים של רצועת עזה. מקור: OCHA oPt

דייגים הם אויבים

גם המצור הימי על עזה גובה את ליטרת הדם התקופתית שלו. לפני חודש פתחה ספינת חיל הים באש על סירת דייגים שחרגה מתחום הדיג שהקצתה ישראל לעזה. מוחמד מג'יד באקר, בן 23 ממחנה הפליטים אל-שאטי, ספג כדור בחזהו ונהרג. זהו הדייג השני שצה"ל הורג השנה: באחד מלילות ינואר השנה הסתערה ספינה של חיל הים על סירתו של מוחמד אל-היסי, בן 33, וזו רוסקה וטבעה. אחיו, שראה את המתרחש מסירתו, סיפר שהגלים הגבוהים כיבו את הגנרטור בסירה של מוחמד, האור כבה בה, ואז התנגשה בה ספינת חיל הים. מוחמד עף למים ונעלם. גופתו לא נמצאה.

מאז שנת 2007 צה"ל הוציא להורג 6 דייגים במימי עזה, ופצע מאות. גם הנתונים האלה לא מפורסמים בתקשורת הישראלית. במהלך שנת 2016, לא פחות מ-133 פעמים תקף חיל הים באש – ירי קליעים או פגזים –סירות דייגים שיצאו מחוף עזה. סביר להניח שמספר החריגות מתחום הדיג הרגיל – 6 מייל – גדול יותר. אפשר רק לשער כמה רעב ומיואש צריך להיות אדם כדי לצאת בסירה ללא כל נשק, לשטח שמפוקח באופן שוטף בידי ספינות של חיל הים הישראלי, ביודעו שמפגש איתן יסתיים, ככל הנראה, בירי קטלני לעברו.

ישראל, כמובן, תופסת את כל העניין כטובה שהיא עושה לפלסטינים, כאילו זה מובן מאליו שהמרחב הימי של עזה שייך לנו ולא לה. כשצה"ל מרחיב את תחום הדייג המותר ב-3 מייל הדבר זוכה לפרסום בכלי התקשורת הישראליים, כאילו מדובר באצילות נפש, אך העובדה שההרחבה זמנית, לחודשיים בלבד, מוצנעת. על פי הסכמי אוסלו תחום הדייג הוגדר 20 מייל מחוף עזה; ישראל אף פעם לא איפשרה לדייגים להגיע למרחק כזה.

המאבק נגד הפלסטינים הוא תמיד גם כלכלי, חרף הניסיון לעטות עליו איצטלה בטחונית ולקשט אותו ב"שיתוף פעולה אזורי". על כך תעיד העובדה שצה"ל מחרים את סירות הדייגים שנתפסות ומסרב להחזירן לבעליהן; הנזק שנגרם לפלסטינים מהחרמת הסירות ומן הירי של צה"ל ב-2016 נאמד בחצי מיליון דולר. את ענף הדייג בעזה צריך לרסק, ממש כפי שאת ענף המחצבות בגדה המערבית צריך לרסק באמצעות החרמת ציוד חציבה.

ענף הדייג אכן רוסק. מ-10,000 דייגים רשומים בשנת 2000 ירד המספר לכ-2,000 דייגים פעילים בשנת 2017. 95% מן הדייגים ברצועה נמצאים מתחת לקו העוני ונזקקים לסיוע הומניטרי (לעומת האחוז הכללי של הנזקקים לסיוע, 80%). האם היה זה אינטרס ישראלי לחסל את ענף הדייג בעזה? העובדות מלמדות שכן, גם כאשר המנהיגים מפמפמים לנו שה"האויב שלנו הוא החמאס, לא אוכלוסית עזה" ובאותה נשימה ש"אוכלוסית עזה אשמה שבחרה בחמאס". כך או כך, אין שום הצדקה בטחונית למדיניות ששוברת את מטה לחמם של עשרות אלפי תושבים. כשאלה פני הדברים, נדרשת תעמולה מתמדת כדי לבסס את התודעה הכוזבת כאילו נשקף איום קיומי לישראל מחופי עזה.

כאן נכנסים לתמונה הכתבלבים – עיתונאי החצר של מערכת הביטחון. הנה כתבת תעמולה טיפוסית מן השנה החולפת. כתבנו נלווה ל"לוחמים האמיצים" על הדבור של חיל הים, במלחמתם המתמדת להדביר את הטרור הימי. הכתב מדווח שבים של עזה "מתנהלת מלחמה יומיומית" – אבל מלחמה בין מי למי? בין צי של כלי שיט חמושים, מאוישים ולא מאוישים, נתמכים במערך ניטור אווירי של מל"טים – ומולם מי? דייגים רעבים חמושים ברשתות מרופטות? מבריחי סחורות מסיני? המוזיקה דרמטית, מדברים על "מרדפים" אחרי סירות דיג שחרגו מן התחום המותר, חיל הים צריך "להחזיר את הפורעים לשטחם". פורעים? דייגים שמבקשים למצוא דגה מעבר לחוף המדולדל שלהם הם "פורעים"?

כך פועלת תעמולה שלטונית על אזרחי ישראל. הכל בערוץ מסחרי, לכאורה "חופשי" מכבלי השלטון.

סירת דייגים אחרי "טיפול" של חיל הים, מרץ 2014. צילום: אי-אף-פי

מעניין להשוות את המדיניות של שנות האלפיים עם המדיניות מלפני 40 שנה, ברצועת עזה שנכבשה זה עתה, ולתוכה הוטל המנהל האזרחי הישראלי, בניסיון "להקל" על האזרחים תוך כדי המאבק בהתנגדות החמושה. בראיון שהעניק לאחרונה סא"ל (מיל.) יצחק איני עבאדי, מושל עזה דאז, ליזהר באר, הוא אומר את הדברים הבאים:

"בתיאום הקמתי ועד דייגים שהוא היה, מבחינתי, הגורם שהוציא אל הפועל בקרב הדייגים בעזה בעצמם, את המגבלות שהחלטנו עליהם. לא אני, עם חיילים שומרים על זה, אלא הם קיבלו על עצמם להיות השוטרים של מתי, איפה, לאיזה עומק, באיזה שעות, מתי מותר לצאת, מתי חוזרים. כלומר, צריך איזשהו נוהל כדי לצאת לחדש את הדיג. ונורא רציתי, לא באמצעות של פרסום הוראה צבאית שאם אתה עובר אותה – עברת. אלא לעשות שהפיקוח על אותם הגבלות – שלאט לאט הסרנו מהן יותר ויותר, כדי לאפשר דיג יותר עמוק, כולל לילה עם לוקסים – אז הם קיבלו על עצמם. למה הם קיבלו על עצמם? כי הם רצו לאכול! זה דבר  כל כך אלמנטרי. כלומר, זאת היתה נקודה שהיתה לאורך כל הדרך נכונה –  יש מה להפסיד. נתחיל מהדברים הקטנים; ועד דייגים. להביא דגים."

מה השתנה מאז? לא הרבה. אז התפיסה היתה לתת לעזתים למשטר את עצמם תחת עינינו הפקוחה; היום התפיסה היא למשטר אותם בעצמנו. אז כהיום, הכובש מתפאר בהגדלת טווח הדייג כאקט של גדלות נפש. אולי השינוי העיקרי הוא שאז המושל הצבאי לא ראה לעצמו מטרה להרעיב ולדכא את אוכלוסית עזה, ואילו היום צה"ל נוהג ברצועה – מן הים ומן היבשה – כמי שזו מטרתו העיקרית (ראו לעניין הזה את הוראותיו של משה דיין למפקד נפת חאן-יונס ב-1972). הקצינים כמובן מכחישים זאת מכל וכל; אבל הסובלנות המופלגת שלהם כלפי גובה המחיר ההומניטרי שנגבה מתושבי עזה מעידה כאלף עדים אחרת.

מציאות בלתי נסבלת כ"פיתרון"

המצור על עזה הורג. זה לא מצור הגנתי, זאת לא מערכת פסיבית. זאת מערכת תוקפנית, אקט מלחמתי מתמשך, שילוב של הטכנולוגיה המתקדמת ביותר וחיילים וקצינים שלא רואים מולם בני אדם, רק "איום קיומי". המצור התוקפני פולש אל השטח הנצור ופותח באש על הנצורים שאינם חמושים – מעשה שגרה מדי שבוע ושבוע. מה שהתקשורת והפוליטיקה הישראלית מטאטאות מתחת לשטיח – "נזק אגבי", "מחיר מצער אבל בלתי נמנע" – הוא העיקר. זהו שינוי הפרספקטיבה הנחוץ כל כך לישראלים כדי להתחיל להבין את עזה. המצור התוקפני לא יכול להיתפס בשום אופן כנגזרת הכרחית של צרכי הביטחון הישראליים. ואכן, הוא אינו נתפס כך, לא בעזה ולא ברוב מדינות העולם. ישראלים שסבורים שכדי שהם ישנו בטוחים צריך להעלות מדי שבוע קורבן דם –  צעיר פלסטיני עם כדור בראש או בבטן – חיים בשקר עצמי עמוק. גם מי שסבור שריסוק החקלאות והדיג ודירדור לעוני של עשרות אלפי משפחות בעזה הם מחיר נסבל – חי בשקר לא פחות עמוק (עם מי שאינו רואה עצמו אחראי בכלל לכל זה אין לי כבר דיאלוג).

מקומה הראוי של הצווחה "אז מה אתה מציע" הוא בסוף, בשוליים. זאת משום שהצווחה הזאת ממלאת את מרכז הבמה כבר יותר מעשור, ומשתיקה כל התחלה של דיון ביקורתי על היחס לעזה. באופן כללי ועקרוני, וגם במקרה הזה – מותר וצריך למתוח ביקורת על כל מעשה נבלה או עוול גם אם אין לנו מושג איך ייראה התיקון. מותר וצריך לחשוף את האמת הלא נעימה, את אחריותנו לפשעים שנעשים בשם "הביטחון" ולא להתכרבל בספיקת ידיים מיתממת – "אבל מה אתה מציע".

אנשים שאין להם מה להציע לא פטורים מהכרת האמת או מאחריות מוסרית. אנשים שמסרבים לשקול מה אפשר להציע כי מראש תחמו את גבולות הדיון לתוך כוונות הרובים – עוד פטורים פחות מכך.

ההכחשה של הישראלים לאחריותם לפשעים שישראל מבצעת בעזה היא כה עמוקה, עד שכל הסטה של המבט אל אזור הנוחות של ויכוחי האולפנים בנוסח "מה אתה מציע" היא בגדר מעילה בתפקיד האזרחי שלנו; שיתוף פעולה עם אותה הכחשה. לכן אין לי שום כוונה לפתוח את הדיון הזה כאן (מגיבים, ראו הוזהרתם). מה שאני ואחרים מציעים בנאלי, ידוע משכבר, מוכר לעייפה – ולא נוסה אף פעם: הסדרה אמיתית מול החמאס. יש עם מי לדבר, יש על מה לדבר, ויש הוכחות ותיעוד למכביר. אני רק אפנה את המעוניינים לפוסט הזה שבו סוכמה העמדה הזאת. להפנות לכל הפוסטים שבהם תועד המאמץ השיטתי של ישראל לסכל כל סיכוי להסדרה מול החמאס, ולוודא שאין פרטנר פלסטיני – אי אפשר. הם רבים מדי. מה השתנה מאז? כלום. חוץ מזה שהחמאס מיתן את האמנה שלו ומקבל כעת רשמית את גבולות 67' כהסדר זמני ("הוכחה" נוספת לטבעו הזדוני בפרשנות הישראלית המקובלת, שתמיד תעדיף להקריב את ההווה על מזבח אחרית הימים).

הדברים האלה נכתבים על רקע משבר החשמל החמור ברצועת עזה. הישראלים מתים על המשבר הזה, שפתאום הביא למסכיהם תמונות לא שכיחות של אומללות מתוך הרצועה. הם מתים עליו כי הוא מאשש את אמונתם העקבית ש"רק הפלסטינים אשמים במצבם". הנה מקרה שבו באמת יש לצד פלסטיני אחד (הרשות) אחריות כבדה לאומללות של הצד השני (תושבי הרצועה). כאן פחות או יותר נעצרת החשיבה הפוליטית שלנו; היא לא תעז להציץ מעבר למחסום התודעתי שעליו הקונצנזוס עומד. לוּ תציץ מעבר לו, היא עוד עלולה לגלות את אחריותה שלה: האחריות הישירה של ישראל לכך שיותר מעשור אחרי ההתנתקות וחצי יובל מאז שנכבשה, אין ברצועת עזה משק חשמל עצמאי. מי שטיפח את התלות ודיכא כל סימן לעצמאות כלכלית היה הכובש, שהכחיש וממשיך להכחיש את חלקו באסונם של העזתים.

ובכן, לא נדבר על החשמל, אלא רק על ירי הצלפים, ופגזי ספינות חיל הים, והרעלת השדות בריסוס מהאוויר, ופלישות הבולדוזרים. נדבר רק על שגרת המצור שהורגת בני אדם באכזריות לא-אישית, בדייקנות קרת רוח, והופכת את אדמתם לשממה ואת פרנסתם לשורש עקר ויבש, ומתבוננת לפעמים בהשתוממות, לפעמים בשעמום, כיצד הם ממשיכים להסתער על הגדר, על הים, אנשים רעבים שאין להם מה להפסיד, זולת חיי דלות ושעבוד. נמשיך לדבר עליהם ולהראות אותם. ונפסיק לדבר על עצמנו.